אלפי שנות ציוויליזציה קידמו אותנו קצת מעבר לעידן שבו נהגנו לגרור אשה בשערה למערה שלנו, רגע אחרי שהפלנו ארצה אנטילופה בנגיחה מכוונת היטב. למרבה הצער, נראה שלא התקדמנו מספיק ושזו גם טיפ-טיפה אשמתן של הנשים, שלא לוקחות בשתי הידיים את החופש.
אני רוצה להציג לכם איך הדברים נראים בעולמי הצר כעולם נמלה, באמצעות מספר דוגמאות מהזמן האחרון: קמפיין המאבק על הגז, אליו גוייסתי לאחרונה. בקליפת אגוז: זהו מאבק לחלוקה צודקת של מאגרי הגז הטבעי העצומים שנתגלו מול חופי ישראל, ויש המעריכים את ערכם בלמעלה מ-300 מיליארד דולר.
תוך כדי עיסוק בקמפיין הזה אני מגלה, שוב ושוב ולא בפעם הראשונה, נוכחות בולטת ופעילות נמרצת של גברים עם תת-ייצוג מובהק של הנשים. זה למרות שבפעילות המקוונת אין בהכרח יתרון לגברים על-פני נשים – גם הנשים יכולות לכתוב, להגיב, להצביע; הן פשוט בוחרות, משום מה, לא לעשות את זה.
לדוגמא, סרטון ברוני הגז של יוני גודמן – לפי מערכת ה-Insights של YouTube רק 23% מהאנשים שצפו בסרטון הם נשים (ראו הדיאגרמה למעלה משמאל).
האם זה בגלל שנשים פחות מבינות בגז? או משום שהן לא יודעות להציג סרטוני יוטיוב? או בגלל שהן מעורבות פחות בקמפיינים חברתיים? לא, סביר יותר להניח שזה משום שפחות נשים פותחות חשבון ביוטיוב, כך שמערכת הסטטיסטיקות לא מזהה אותן.
למרבה הצער, התופעה הזו לא קיימת רק ב-YouTube. תסתכלו, למשל, מה קורה בדף הפייסבוק של הקמפיין. אחרי שבועיים של פעילות, עם למעלה מ-1500 חברים ומאות תגובות, מסתבר שהגברים אחראים ל-75 אחוזים מהפעילות והנשים ל-23 אחוזים בלבד (איך יוטיוב מזהה את שני האחוזים הנותרים – זה נושא שלא נתעמק בו הפעם).
מכיוון שפייסבוק, באופן ספציפי, הוא זירה שבה הנוכחות הנשית מאד מורגשת, הנתון הזה תמוה אפילו יותר.
זה לא חדש (ומבוסס בעשרות מחקרים) שבשיחה בה משתתפים גברים ונשים, הגברים מדברים בממוצע 75 אחוזים מהזמן. אבל מדוע זה קורה גם ברשת, מקום שבו כולם יכולים לדבר וקשה – אפילו לגברים – להרים את הקול?
אגב, שיעור הנשים בין החברים בדף הפייסבוק הוא 40 אחוז – וגם זה ייצוג-חסר – והעובדה שבהודעות ובתגובות חלקן נמוך בחצי, אומרת בפשטות שהן מדברות חצי ממה שמדברים הגברים.
אל תתפתו לחשוב שמדובר באנומליה נקודתית, שקשורה רק לקמפיין הגז. בתופעה הזו נתקלנו, אני ולא מעט אנשים שאני מכיר, גם בקמפיינים ובתחומים אחרים.
אחת הדוגמאות המאלפות בעיני, היא זו של קמפיין הבלוגרים למען דב חנין. מתוך 117 הבלוגרים שבחרו להשתתף בקמפיין הבלתי נשכח הזה, רק 38 היו נשים. מכיוון שהרוב המכריע של הבלוגרים שהצטרפו לקמפיין עשו את זה בתגובה לפנייתו של עבדכם הנאמן, אני יכול לומר באופן חד-משמעי: מספר הבלוגריות אליהן פניתי היה גבוה משמעותית ממספר הבלוגרים. הנשים פשוט הגיבו פחות.
זה לחלוטין לא משקף את מה שקרה מחוץ לרשת. בתנועת עיר לכולנו בכלל, ובמטה ובפעילות השטח במהלך מערכת הבחירות בפרט, הנוכחות הנשית הייתה בולטת מאד. מדובר בתנועה שהיא הרבה יותר נשית מגברית, והנשים של עיר לכולנו הוכיחו שוב ושוב שהן אולי המין היפה – אבל ממש לא המין החלש.
שוויון: גם ברשת, קודם כל ברשת
בשנים הראשונות של ה-www, היחס בין גולשים לגולשות היה 2:1 לערך. אבל בתחילת העשור הקודם זה השתנה, וברוב המדינות יש יותר גולשות מגולשים כשם שיש יותר נשים מגברים.
בחוגים האקטיביסטיים נשים הופכות בהדרגה לכוח המניע העיקרי, גם אם לא זה שנמצא תמיד בקדמת הבמה. בדרגי הביניים של התקשורת, כמו בהייטק ובאקדמיה, שיעור הנשים נמצא כבר שנים במגמת מטאורית של עלייה, ולעיתים קרובות מספרן גדול יותר. אין סיבה שהן לא יצעדו צעד נוסף קדימה על כל במה בה זה אפשרי, ואין מקום שזה אפשרי בו יותר מאשר באינטרנט.
אין ספק שתת-הייצוג של נשים בעמדות כוח נובע, קודם כל, מצורות שונות של אפליה שחוסמות את דרכן לשם. אבל יש מעט מדי נשים בכנסת למשל, בין השאר, גם כי מעט מדי נשים מתמודדות. באופן דומה, יש מעט מדי נוכחות נשית בעולם האקטיביזם האינטרנטי, לא בגלל שאין מספיק נשים עם אג'נדה שפועלות ברשת, אלא כנראה משום שרבות מהן מעתיקות לרשת את דפוסי תת-הייצוג של העולם האמיתי. ביותר מדי מקרים, כשיש להן הזדמנות לדבר, הן פשוט זזות הצידה ומשאירות את הדיבורים לגברים.
מה חבל שהכותב אינו מצוי כלל בשדה הפמיניסטי ומניח מסקנות כה מוטעות ואני אעז לומר גם נגועות מתוך כך לטעמי בשוביניזם. הארגונים הפמיניסטים עובדים מזה שנים באמצעות רשתות מיילים משותפות, יוצאים למחאות, פניות, ומהלכים לוביסטים ותקשורתיים בצורה זו, ובשנה האחרונה גם באמצעות הפייסבוק ושאר דרכים.
מתוך שאיני רוצה להיכנס להתגוננות, אצמצם את דבריי לאמור. ושוב, חבל שהכותב לא טרח ללמוד מעט יותר את הנעשה.
דורית
מה חבל שהקוראת לא טרחה לקרוא את הטקסט עד סופו.
אולי יותר חבל שפמניסטיות לא יודעת לקבל ביקורת.
תגובה לדבריה של דורית – העובדה שהארגונים הפמיניסטיים מנצלים את האינטרנט כדי להתאגד ולפעול בדרכים שונות היא מבורכת, אך לא קשורה לביקורת (המוצדקת) שמעלה הפוסט. האם לדעתך מספר הנשים הנרתמות לפרוייקטים חברתיים באינטרנט שווה למספר הגברים? הכוונה איננה לפעילות הנוגעת באופן ישיר או עקיף למעמד האישה אלא למגוון רחב בהרבה של נושאים שעשויים ואף צריכים לעניין כל אזרח ואזרחית בישראל – איכות הסביבה, הון שלטון, זכויות בעלי חיים, וכמובן סוגיות פוליטיות?
הי שוקי,
זה באמת נתון מפתיע ומבאס. כמי שחוקרת כבר שנתיים את התנהגות הנשים ברשת, אני רואה מעורבות הולכת וגדלה שלהן בכל הפרמטרים. אבל אף פעם לא בחנתי את הפן הפוליטי מדיני.
אני מסכימה שתת הייצוג תלוי אך ורק בנשים, שיודעות להיות מאוד אקטיביות כשהן רוצות. למשל כשמישהו מעליב את חונטת ה"מאמי בלוגס" http://saloona.co.il/blog/דוחה-באמצע-הדרך/
מה קורה עם זירות אחרות? יש זירות אחרות בהן נשים פעילות יותר? נושאים שקשורים ישירות לנשים/משפחה? ואיך אתה מציע להגביר/לעודד השתתפות נשית?
לא עשיתי מחקר מסודר, אלא נתתי כמה דוגמאות לתופעה שנתקלתי בה הרבה.
איך אני מציע להגביר השתתפות נשית? בלהעלות את הנושא ולדחוק בנשים להשתתף, שזה מה שאני מקווה שעשיתי.
שוקי,
[אני לא חושבת שאני היא זו שצריכה לומר לך ש] יותר ויותר אנחנו רואים שאין הרבה הבדל בין האינטרנט למציאות. דפוסי הפעולה בו דומים, כי גברים ונשים פועלים בתחילתו, אמצעו וסופו של יום באותו העולם (האינטרנטי והחוץ אינטרנטי), תחת אותן ההנחות ואותם הלחצים, אותה חלוקה מגדרית, הדימויים הנקשרים אליה וכו'. ולראייה, אוכל להפריח לך בקלות את מה שאמרת על היחס בין גברים לנשים שהיו פעילים בעת הבחירות בעיר לכולנו, באופן מספרי ולא כל שכן באיוש עמדות המפתח. יתכן והיחס בין גברים לנשים בעיר לכולנו היה טוב יותר בעת הבחירות מסיעות, קמפיינים ומאבקים אחרים, אך הוא רחוק מלהוות מודל למציאות שוויונית.
שרון – אני לא טוען שעיר לכולנו היא מודל למציאות שוויונית או הייתה כזו. אבל אם ההתרשמות הסובייקטיבית שלי שגויה, וגם בעיר לכולנו לא היה רוב נשי בשום שלב, זה בסופו של דבר מחזק את הטיעון הבסיסי: שמעט מדי נשים מנצלות את האפשרות שיש להן להשפיע. ואולי כדאי להדגיש שהמטרה שלי היא לא לגלגל את אשמת האפליה אל הנשים, אלא לעודד נשים להיות מעורבות יותר.
זה לא נכון שאין הבדל בין מה שקורה באינטרנט למה שקורה בחוץ. הרשת משקפת את מה שקורה במציאות אבל היא גם מאפשרת ביטוי לקולות שאנחנו לא שומעים כמעט בחוץ. כבר ראינו איך נושאים שהתקשורת לא רצתה לעסוק בהם קיבלו חשיפה גדולה ברשת. זה לא שעמדות הכוח מאוישות יותר בידי נשים אלא שבאינטרנט יש פחות עמדות כוח פורמליות.
שוקי,
כמו שאתה יודע, גם אני מקדישה לא מעט מחשבה וניסיונות בכיוון הזה. צר לי לומר שבשביל שיהיה ייצוג ראוי יותר של נשים השינוי צריך להיות מבני, ובציפיות שיש מנשים במובנן הרחב (אופי, התנהגות, מילוי תפקידים אפליה בשוק העבודה, ועוד).
לצערי, למרות הפוטנציאל שקיים לכאורה באינטרנט, היא עוד מקום של שכפול הדפוסים המגדריים שאנו מכירות ממקומות אחרים מחוצה לה.
לדעתי, ויכול להיות שנשאר חלוקים בעניין הזה, אם לא היו שום חסמים תיאורטיים ברשת לפעילות נשים, הם גם לא היו קיימים במציאות שמחוץ לרשת ונהפוך הוא. אשמח לשבת על זה לקפה איתך בהזדמנות ולדבר על הקשרים ההדוקים בין השניים.
אני, כזכור לך או לא, מאמין שהמהפכה האמיתית תבוא מנשים וזו אחת הסיבות לכך שהקפה הזה אכן יתרחש.
רק כדי לסבר את האוזן: אני בעד אפליה מתקנת (כי היא הוכיחה את עצמה בארצות הנורדיות, שבכלל כדאי לאמץ את המודלים שלהן) ואני חושב שחינוך הוא חלק מרכזי בעניין. אבל אני חושב שביותר מדי מקרים נשים זזות הצידה, לא כי אין ברירה אלא כי כך הן התרגלו. כלומר, מלבד החסמים האובייקטיביים ישנה תקרת זכוכית שנשים יוצרות בעצמן, בזה שהן לא מתמודות על תפקידים, לא מנצלות את זכות הדיבור כשאפשר, מתחמקות מעימות וכו'.
אני לא מסכימה שזו תקרה שאנו בונות לעצמנו, אלא כזו שבונים לנו. אבל אפילו נניח והייתי מסכימה איתך שאנו בונות אותה לעצמנו, הרי אין הבדל באופן בו אנו מגיבים אליה בפתיחת בלוג, תגובה בפייסבוק או דיבור בהייד פארק בקאי מאק, ועידה מפלגתית וכיו"ב.
ולגבי הסיבות לאי ההתמודדות על תפקידים אשמח לדבר בקפה הקרוב..
אף אחד לא טוען שזה קל, אבל כשנשים יכולות לדבר ומעדיפות לשתוק זו גם האחריות שלהן. אפשר להאשים את ההיסטוריה, החברה והחינוך, או שאפשר לפעול. מה שנקרא "הפילוסופים עד היום עסקו בתיאור העולם…" וכו'.
אפשר להטיל אשמה, אבל נראה לי שהרבה יותר בונה לפעול ליצירת תנאים שיאפשרו לנשים לבטא את קולן.
אתה נתת את הדוגמא של יצוג פוליטי של נשים בארצות סקנידנביה. הדרך שם למיטב ידיעתי היתה שינוי התנאים המבניים ולא התלת האחריות על הנשים שלא התמודדו על משרות פוליטיות. מסכימה איתך שאפשר וכדאי ללמוד מהם.
אני לא מדבר על הטלת אשמה אלא על נטילת אחריות. זה שחשוב לפעול מלמעלה-למטה לא אומר שאפשר לוותר על פעולה מלמטה-למעלה.
השאלה היא האם אנחנו עדיין מצפים שההתנהלות האנושית ברשת תהייה שונה מההתנהלות מחוץ לה:
בימים הראשונים של האינטרנט היתה מין אמונה כזו, שכאן, ברשת, אין מוקדי כוח (ואז הגיעו הטרולים ואילצו אותנו להתאגד ולמנות מנהלי קבוצות-דיון בכדי להתגונן, ואז קמו תאגידי ענק ושינו את החוקים), ויש מודלים חדשים של כלכלה (עד שהסתבר שבכל זאת צריך לייצר הכנסות והבועה התנפצה), ואנונימיות תאפשר לנו ביטוי חופשי לגמרי (עד שהטכנולוגיה גמרה את האנונימיות והרשתות החברתיות עשו לה וידוא הריגה).
אז מסתבר שהרשת היא כלי נהדר, אבל עדיין שיקוף של החברה בה אנחנו חיים, עם וריאנטים קטנים מאוד.
אישה שכל ימי חייה למדה ללכת שפופה מתחת לתקרת הזכוכית – מדוע אנחנו מצפים שהיא תזדקף לפתע ותמתח שרירים לא מתורגלים, רק בגלל שהיא ברשת? הנחת המוצא הסמויה שלך אומרת שהן יכולות אבל לא רוצות וההוכחה היא שברשת יש להן אפשרות (אי אפשר להשתיק אותן וכן הלאה), ועובדה שהן לא פועלות.
אבל זה לא עובד ככה: סוציאליזציה של אלפי שנים לא נמחקת בעשרות השנים הספורות מאז החלה המהפכה הפמיניסטית, והרשת בוודאי שלא תשנה הרבה.
זה דיון חשוב מאוד, כולל הטוקבקים. אני נתקל בבעיה דומה של "שתיקת הנשים" בנושאים פוליטיים בעבודה שחורה, וזה בלט גם בתקופה שהעורכת הראשית היתה אישה.
שוקי אני מסכימה איתך לגמרי. חלק מתקרת הזכוכית קשור לחינוך ומנטליות של חברה ואולי קצת אפליה שקשה להשתחרר ממנה, אבל החסם הגדול הוא בראש של נשים רבות שמרשות לעצמן את הפריבליגיה של המין החלש, שנשען על הכתף של הגבר החסון – ההוא שכבר יבין את העולם, יבין בכסף, יבין בנדל"ן, יפרנס, יאבק במציאות השוחקת וידאג לפנסיה, לביטוח וכד'. מדהים אותי כל פעם מחדש לראות באיזו בורות נשים חיות לגבי העולם. ולא נשים משכבות חלשות. להיפך. סימון דה בובאר הפנתה את רוב האחריות למצבן של הנשים לנשים עצמן שלא רוצות ללכלך את הידיים בג'יפה של העולם. כי קר בחוץ ודוקר, אז עדיף לשבת בבית, לעשות מניקור ולקטר…
הי, הפוסט הזה מומלץ אצלי בבלוג
http://blog.tapuz.co.il/estan
מרתק.
אסתי.
פינגבאק: רוח מזרחית עזה » ישמיעו המעודדות את קולן
ראו תגובתי בהרחבה
http://www.lir.org.il/?p=66918
היי שוקי, המאמר עוסק בנושא חשוב ומרכזי מאוד בחברה הישראלית. ישראל היא מדינה סמי-מערבית מתפתחת. החברה הישראלית היא חברה הטרוגנית ומרובת קונפליקטים. רשת האינטרנט מהווה את אחת ממאגרי המידע הגדולים בעולם. אינטראקציה מאפשרת לכולנו לצרוך מידע ולהפיצו לכול דורש. עכשיו אני שואל את השאלה המתבקשת מדוע הנתונים שהצגת מראים תת פעילות בקרב קבוצות נשים ברשת בהשוואה לקבוצות גברים. אני חושב שמדובר בסוציאליזציה פשוטה – ואני לא מדבר על סוציאליזציה לתפקידי מגדר נשיים ואי הבנת העולם הווירטואלי. אלא על סוציאליזציה של לקטים-נשים הן קנייניות מעולות מה שכנראה אומר בעלות דעות קפיטליסטיות ולכן לא מוצאות את הזמן או הכוח להתעסק בנושאים חברתיים או בנושאים שלא תמיד מניבים כסף. כנראה שצריך לבדוק את הפעילות שלהן בזירות אחרות ברשת אני מאמין ששם כן נמצא אותן
קריאה ראשונית במאמר מעוררת אצלי את הצורך לכתוב, להגיב ולבחון לעומק את הדברים. מצד שני מדובר בפוסט מתוכנן ומקצועי. מעמד האשה מהווה נושא חם בשיח הציבורי. אדם שכתב כתבה על נושא כול כך רגיש יודע בדיוק מה הוא עושה. פוסט שכזה יכול לעורר סערה. סערות בחיים האמיתיים גורמות נזקים ואילו סערות באינטרנט טובות לבעל האתר.
נחמד 🙂