חוץ מזה שאתה קצת מכליל, אתה צודק.

כשעושים מחקר מילים ונדהמים מנפחים של אלפי חיפושים בחודש למילת מפתח מסוימת, אי אפשר לדעת איזה אחוז מתוך החיפושים הגיע ממקדמי אתרים אחרים, שכל יום מריצים תוכנות אוטומטיות לבדיקת מיקומים (או בצורה ידנית, לא משנה).

ולמה זה חשוב? כי מקדמי אתרים מחפשים מיקומים, ואין להם שום עניין בהקלקות על תוצאות החיפוש. ככה נוצר מצב שאולי אתר יכול להגיע גבוה בתוצאות, אבל יסבול ממיעוט של לידים וסגירת עסקאות (ומבאונס-רייט גבוה מדי). לאט אבל בטוח, מקדמי אתרים חופרים לעצמם את הבור.

ראו תגובתי בהרחבה
http://www.lir.org.il/?p=66918

[...] תוכן, ושיווק באינטרנט כתב פוסט נוזף בפוסט בשם – נשים באינטרנט, עדיין המין החלש, לפיו אין אנו הנשים משמיעות את קולנו במידה נאותה [...]

הי, הפוסט הזה מומלץ אצלי בבלוג

http://blog.tapuz.co.il/estan
 

מרתק.
אסתי.

שוקי אני מסכימה איתך לגמרי. חלק מתקרת הזכוכית קשור לחינוך ומנטליות של חברה ואולי קצת אפליה שקשה להשתחרר ממנה, אבל החסם הגדול הוא בראש של נשים רבות שמרשות לעצמן את הפריבליגיה של  המין החלש, שנשען על הכתף של הגבר החסון – ההוא שכבר יבין את העולם, יבין בכסף, יבין בנדל"ן, יפרנס, יאבק במציאות השוחקת וידאג לפנסיה, לביטוח וכד'. מדהים אותי כל פעם מחדש לראות באיזו בורות נשים חיות לגבי העולם. ולא נשים משכבות חלשות. להיפך. סימון דה בובאר הפנתה את רוב האחריות למצבן של הנשים לנשים עצמן שלא רוצות ללכלך את הידיים בג'יפה של העולם. כי קר בחוץ ודוקר, אז עדיף לשבת בבית, לעשות מניקור ולקטר…

זה דיון חשוב מאוד, כולל הטוקבקים. אני נתקל בבעיה דומה של "שתיקת הנשים" בנושאים פוליטיים בעבודה שחורה, וזה בלט גם בתקופה שהעורכת הראשית היתה אישה.

השאלה היא האם אנחנו עדיין מצפים שההתנהלות האנושית ברשת תהייה שונה מההתנהלות מחוץ לה:
בימים הראשונים של האינטרנט היתה מין אמונה כזו, שכאן, ברשת, אין מוקדי כוח (ואז הגיעו הטרולים ואילצו אותנו להתאגד ולמנות מנהלי קבוצות-דיון בכדי להתגונן, ואז קמו תאגידי ענק ושינו את החוקים), ויש מודלים חדשים של כלכלה (עד שהסתבר שבכל זאת צריך לייצר הכנסות והבועה התנפצה), ואנונימיות תאפשר לנו ביטוי חופשי לגמרי (עד שהטכנולוגיה גמרה את האנונימיות והרשתות החברתיות עשו לה וידוא הריגה).
אז מסתבר שהרשת היא כלי נהדר, אבל עדיין שיקוף של החברה בה אנחנו חיים, עם וריאנטים קטנים מאוד.
אישה שכל ימי חייה למדה ללכת שפופה מתחת לתקרת הזכוכית – מדוע אנחנו מצפים שהיא תזדקף לפתע ותמתח שרירים לא מתורגלים, רק בגלל שהיא ברשת? הנחת המוצא הסמויה שלך אומרת שהן יכולות אבל לא רוצות וההוכחה היא שברשת יש להן אפשרות (אי אפשר להשתיק אותן וכן הלאה), ועובדה שהן לא פועלות.
אבל זה לא עובד ככה: סוציאליזציה של אלפי שנים לא נמחקת בעשרות השנים הספורות מאז החלה המהפכה הפמיניסטית, והרשת בוודאי שלא תשנה הרבה.

אני לא מדבר על הטלת אשמה אלא על נטילת אחריות. זה שחשוב לפעול מלמעלה-למטה לא אומר שאפשר לוותר על פעולה מלמטה-למעלה.

אפשר להטיל אשמה, אבל נראה לי שהרבה יותר בונה לפעול ליצירת תנאים שיאפשרו לנשים לבטא את קולן.
אתה נתת את הדוגמא של יצוג פוליטי של נשים בארצות סקנידנביה. הדרך שם למיטב ידיעתי היתה שינוי התנאים המבניים ולא התלת האחריות על הנשים שלא התמודדו על משרות פוליטיות. מסכימה איתך שאפשר וכדאי ללמוד מהם.